אבא נסע לחו"ל, אני חושב שליפן. אני מחליף אותו ומחלק הוראות לכולם. אמרתי לאמא שהערב אני לא רוצה חביתה וסלט, שתיקח אותנו למרכז לאכול פיצה. אמא סירבה והוציאה את הביצים והירקות מהמקרר. כעסתי והחלטתי לעזוב. לקחתי את התיק הקטן שלי ויצאתי מהבית אל הגינה החשוכה. הסתתרתי מאחורי השיח הגדול.
עברו עשר דקות שהרגישו לי כמו נצח, התפללתי שאמא תתחיל לחפש אותי. הישיבה במחבוא לא הייתה תענוג גדול עבורי והריח העז של שיח הרוזמרין גרם לי להתעטש. אבא השקה את הגינה אתמול והאדמה הייתה לחה וקרירה. אני מתחיל לרעוד מקור, העייפות משתלטת עלי ואני נרדם, שוכב כגור עופרים בין ענפי השיח. התעוררתי פתאום ואני שומע את אמא קוראת לי בקולה הנעים, עומדת במרפסת ומסתכלת סביב, מנסה לגלות את הראש הבלונדיני שלי מסתתר בין השיחים. אני שוכב ללא ניעה ולא נושם, לא מזיז איבר ולא מסגיר את מקומי.
עברו עשר דקות שהרגישו לי כמו נצח, התפללתי שאמא תתחיל לחפש אותי. הישיבה במחבוא לא הייתה תענוג גדול עבורי והריח העז של שיח הרוזמרין גרם לי להתעטש. אבא השקה את הגינה אתמול והאדמה הייתה לחה וקרירה. אני מתחיל לרעוד מקור, העייפות משתלטת עלי ואני נרדם, שוכב כגור עופרים בין ענפי השיח. התעוררתי פתאום ואני שומע את אמא קוראת לי בקולה הנעים, עומדת במרפסת ומסתכלת סביב, מנסה לגלות את הראש הבלונדיני שלי מסתתר בין השיחים. אני שוכב ללא ניעה ולא נושם, לא מזיז איבר ולא מסגיר את מקומי.
משהו נוגע לי ברגל, משהו חם, משהו שזז. אני קופא על מקומי ושומע את דפיקות הלב שלי מתגברות ומתחזקות. לאט לאט אני מקפל את הרגל ובידי ממשש בזהירות את היצור שעלה עלי. היד נתקלת בעצם עגול וקשיח ואני מתקשה להאמין. צב קטן החל לטפס עלי. הוא ודאי הרגיש את חום גופי וחשב לתומו שזה המקום האידיאלי לבלות את הלילה הקר של המדבר. אספתי את הצב הקטן לחיקי והחלטתי בליבי שכמוני גם הוא עזב את הבית. אחר כך הנחתי את הצב הקטן על האדמה ועודדתי אותו להמשיך בדרכו, אבל הצב סירב. בכל פעם שהאצתי בו להתרחק הוא שב על עקבותיו ומיהר לחזור אלי כאילו חלקנו גורל משותף. אם ככה אמרתי לעצמי, יש לי סיבה טובה לחזור הביתה. הצב רעב ולי יש אחריות.
חיכיתי שאמא שוב תצא למרפסת ותקרא לי ושזה קרה קמתי במהירות ממחבואי, נערתי את בגדי מרגבי האדמה שדבקו בהם, הנחתי את הצב הקטן בתיק ורצתי אל אמא, אל חיבוקה ולשאריות החביתה והסלט.