tag:blogger.com,1999:blog-85091231989080384332024-02-20T03:05:33.249+02:00סיפורי וידאו / Vidstory'סיפורי וידאו' הוא בלוג פוסט מודרני (בגרסת בטא) בו מתפרסמים 'סיפורי וידאו' קצרים מאת הסופר האינטרנטי רוני אפשטין שכולם נכתבו במיוחד לקריאה וצפיה ברשת. בבלוג החדש, רוני ואחרים מקריאים סיפור קצר מייד לאחר שרוני סיים לכתוב, לערוך, לצלם ולעלות אותו לבלוג. אורכו של הסיפור לא עולה על מאה שמונים שניות של הנאה צרופה...רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comBlogger13125tag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-42699560178137908722014-01-13T01:56:00.001+02:002014-01-13T07:26:26.555+02:00לכבוד טו בשבט<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אבא נטע שני שתילים בגינה, לכבוד טו בשבט שהקדים השנה. שני שתילים כה קטנים ורכים, הם היו ממש אחים. עזרנו לאבא לנטוע השתילים אחד במזרח ואחד בדרום. לערוגה העמוקה אותם הוא הכניס ואנחנו כיסנו הבור ברגבי אדמת המדבר הטריים. בכל יום את השתילים הרכים ביקרנו ועודדנו ואותם לצמוח אל על.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhNuCHj5ZHtI3yvWl656ETV_OFHFykpi91PBpYRL2Tz6UsUAKx5L-tMiFMppSvL8CviNj33bsXBSYWsqRy6bgiRbd4KlmzVn8HW8AyQUrZDuKUcTmkR9GfRf7FWzwDzwHxWGaGjH48cL00m/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2591%25D7%259F+%25D7%2597%25D7%259E%25D7%25A9+%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2597%25D7%2593+%25D7%25A2%25D7%259D+%25D7%2592%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2599+%25D7%2591%25D7%2592%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2594+002.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhNuCHj5ZHtI3yvWl656ETV_OFHFykpi91PBpYRL2Tz6UsUAKx5L-tMiFMppSvL8CviNj33bsXBSYWsqRy6bgiRbd4KlmzVn8HW8AyQUrZDuKUcTmkR9GfRf7FWzwDzwHxWGaGjH48cL00m/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2591%25D7%259F+%25D7%2597%25D7%259E%25D7%25A9+%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2597%25D7%2593+%25D7%25A2%25D7%259D+%25D7%2592%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2599+%25D7%2591%25D7%2592%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2594+002.jpg" height="243" width="320" /></a></div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg5gp1-4gB7uR82BE3JNzZLWJ8d4sQHqpDGh7ORidqtL71rrA4BOwri5DHXKBP3QXctw7fl-N_Ei-6yR9D-gC8kqzU0vYPuI_MG9RvdoZB7BYR5ar_pgnVm_OuqQJZFfbNop9Cc8b6lZsqD/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2595%25D7%2592%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2599+%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%25A7%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2590%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%2592%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg5gp1-4gB7uR82BE3JNzZLWJ8d4sQHqpDGh7ORidqtL71rrA4BOwri5DHXKBP3QXctw7fl-N_Ei-6yR9D-gC8kqzU0vYPuI_MG9RvdoZB7BYR5ar_pgnVm_OuqQJZFfbNop9Cc8b6lZsqD/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2595%25D7%2592%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2599+%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%25A7%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2590%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%2592%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2594.jpg" height="220" width="320" /></a></div>
<br />
<div>
<br /></div>
<div>
<br />
<a name='more'></a>עברו ימים חלפו שנים והשתילים הפכו לעצים צעירים, צמחו לגובה וכוסו בעלים רבים. </div>
</div>
רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-15163218937841651302012-02-10T19:27:00.000+02:002012-02-15T17:59:29.362+02:00להתראות בשנה הבאה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
באזכרה הם עמדו בסמוך. אני איבדתי אח הוא אמר לה ואני אב היא לחשה. הקרב היה עקוב מדם ושמות הנופלים נחרטו על לוח ברזל ארוך מאוד. רב צבאי אמר קדיש ואם שכולה הקריאה שיר. בסיום הטקס כולם התפזרו ורק שניהם נשארו עומדים בקצה הרחבה, צופים לעבר העמק הארור בו התרחשה המלחמה. שרידי הטנקים המפויחים מעלים בהם זיכרונות וגם מעט דמעות. הוא שם אבן קטנה על הגלעד והיא הניחה כלנית על האנדרטה, להתראות בשנה הבאה.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjokwWUd0yaovqvvwGy2yinPPbVcUYelKMTqch3rztZANXeU86ZuVRWmyzrKJLWQuI710UOAHslSlRFaQRZFCnQZPRJkkad-zLf_jLmTr4GqIfUu3WgkQxGLYCwhTqWanmUaVS9kB8IosEy/s1600/%D7%9B%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%9F+%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99+%D7%95%D7%99%D7%93%D7%90%D7%95.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjokwWUd0yaovqvvwGy2yinPPbVcUYelKMTqch3rztZANXeU86ZuVRWmyzrKJLWQuI710UOAHslSlRFaQRZFCnQZPRJkkad-zLf_jLmTr4GqIfUu3WgkQxGLYCwhTqWanmUaVS9kB8IosEy/s1600/%D7%9B%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99+%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%9F+%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99+%D7%95%D7%99%D7%93%D7%90%D7%95.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/MB4t_I3I2Zc" width="200"></iframe>
<br />
<br />
<a name='more'></a><br />
בתחנה המרכזית של צפת הבחין בה שוב, ממתינה לאוטובוס לחיפה. מיהר לשבת לידה והשיחה התפתחה וקלחה. כאשר ההסעה הגיעה הצטרף אליה לנסיעה. ישבו צמודים זה לזה והנוף הגלילי נשקף עבורם מבעד לחלון הרחב. בהגיעם הציע ללוות אותה לביתה. אני גרה בכרמל, זאת נסיעה מאוד ארוכה התנצלה. הם נפרדו בפתח דירתה, לחיצת יד, נפנוף לשלום והחלפת מספרי טלפון.<br />
<br />
כעבור שבוע נפגשו בהדר והלכו יד ביד לסרט של במאי זר. כעבור שבועיים הזמין אותה למסעדת דגים בבת גלים. בכל אותם פעמים נזהרו שלא לדבר על היקירים, על הנופלים ושוחחו על החיים ועל עיסוקיהם הנוכחיים. למדו להכיר, להתחבב ואולי הספיקו אף להתאהב. פער השנים ביניהם לא היווה להם מכשול.<br />
<br />
היום אקח אותך למשחק כדורסל בישר לה בשיחת הטלפון היומית, אחי שיחק בקבוצה שהיה חייל. צרוף מקרים היא ענתה גם אבי היה שחקן באותה הקבוצה. בערב הם נדחקו בין האוהדים, קנו צעיפים להריע לשחקנים. קבוצתם ניצחה בסל בשנייה האחרונה את הקבוצה האלופה. צריך לחגוג את האירוע הוא הציע והם יצאו, שתו והשתכרו ובקושי הגיעו בלילה אל סף דלתה. בבוקר התעורר מופתע והבין שהוא מיטתה, הרגיש את חום גופה וראה שהיא עירומה.<br />
<br />
עייפים ומחובקים מתחת לסדינים, צופים בשתיקה באור הנע לאורך התקרה, עד שהשמש שקעה. לעת ערב קם והתלבש, נפרד מאהובתו בנשיקה ארוכה ויצא מבעד לדלתה. מבט אחרון לאחור והדלת כבר סגורה, רק שלט קטן מסגיר שפה היא גרה. עיניו אומדות את האותיות ומחברות אותם למילים... 'תמי בראון'... האותיות הלבנות של שמה בוהקות על רקע הדלת הכהה. נשמתו נעתקה, ליבו החל לפעום בחוזקה. היתכן ששם משפחתה של הנערה זהה לשמי שלי, או ואבוי לי...? דפיקה חרישית על הדלת והיא פותחת, מחבקת את הגבר שחזר. מדוע אתה חיוור היא שואלת ומלטפת אותו בחום ובאהבה.<br />
<br />
יושבים על הספה ולא מאמינים, עיניהם דומעות ואדומות. מה עשינו הם לוחשים, מדוע לא ביררנו את הפרטים. בארנקה תמונה דהויה של אביה שנהרג במלחמה, עוד בטרם היא נולדה - אותה התמונה שמורה גם בארנקו של הגבר שאיתה, תמונת אחיו היקר שאותו הוא לא ראה ולא הכיר מעולם.<br />
<div>
<br /></div>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-60632222854798755732012-02-03T09:31:00.001+02:002012-02-16T15:56:14.754+02:00בטן גדולה ובתוכה אני גר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אני נושם מים ורואה בעיקר הבזקי אור מבעד לרחם הגדולה. אתמול התחלתי לשמוע רחשים וקולות בפעם הראשונה. בעיקר אני אוהב לנוע בקצב, פעם לימין, פעם לשמאל, למטה ולמעלה. יש לי מרחב גדול בו אני צף ומרחף בחופשיות.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEihjFtFfDvywsUiT7s5Yy58u7LWETbXu9YWzjsrC6Tv9x7F5g1WmbVagpcTaXh1QMUOCGQkVvbTuLU24Y15rgDRwkVXZZGnim3Q5mfe-C-xyhKnfVzHJ11eWenBx0XGRhKvfm1ZwgYX0VUh/s1600/Osnat+and+me_Rony+Epstein+VidStory+001A.JPG" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEihjFtFfDvywsUiT7s5Yy58u7LWETbXu9YWzjsrC6Tv9x7F5g1WmbVagpcTaXh1QMUOCGQkVvbTuLU24Y15rgDRwkVXZZGnim3Q5mfe-C-xyhKnfVzHJ11eWenBx0XGRhKvfm1ZwgYX0VUh/s1600/Osnat+and+me_Rony+Epstein+VidStory+001A.JPG" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/QXaRIWm2irI" width="279"></iframe>
<br />
<br />
<br />
<a name='more'></a><br />
כשאמא אוכלת שוקולד אני באטרף ושהיא אוכלת פלפל יש לי צרבת. אני אוהב שהיא שותה 'נטול' אבל למה עם חלב סויה?. כשהיא חולמת אני מקבלת ממנה תשדורות ושהיא נוחרת אני סותם את האזניים. כאשר היא ישנה בתנוחת עובר אני מתערסל בין ירכיה החמות והרכות ונרדם. אבא אוהב ללטף את הבטן הגדולה ואז גל חום עוטף אותי. אני מרגיש אותו עד לקצות האצבעות. הוא שורק לי את שריקת 'מירו' וזה גורם לי לרפלקס מותנה ואני מנענע את העכוז בהתלהבות.<br />
<br />
צעקות רמות העירו אותי אתמול ואמא נעה בהתרגשות לצדדים. היא קמה בפתאומיות ואני החזקתי חזק בחבל הטבור.<br />
כעבור כמה דקות נשמעו שוב צעקות וזיהיתי שהם היו משמחה. אמא שוב קמה, קפצה מספר פעמים והתישבה בחזרה.<br />
על מה המהומה שאלתי את עצמי, מה גורם להתרגשות הזאת תהיתי בליבי. חשבתי וחשבתי, שמתי את האצבע בפה ונרדמתי.<br />
<br />
כעבור שעה שוב התעוררתי בבהלה, כול הבית חגג וצהל ורק אני לא ידעתי למה?, מה קורה פה?. הצמדתי תאוזן לדופן הרחם והקשבתי. כולם דיברו בהתרגשות על משהו טוב שקרה ואחי הגדול נשמע מאושר. נדמה לי שהם הזכירו מספרים.. אחד-אפס, שתיים-אפס ושלוש-אפס. הם גם הזכירו כל הזמן את המילה ' ה פ ו ע ל ' ואת המילה ' ג ו ל '... אני חייב כבר להיוולד ולדעת מה קרה...? וכמה- כמה...?<br />
<br />
פרינס בואטנג, ינואר 2012<br />
<br /></div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-10601336160543079382012-01-21T13:10:00.001+02:002012-01-21T21:32:19.978+02:00אבו-אבא<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
מצאתי בגינה אוגר קטן, רזה ומלוכלך. הוא לא ברח ממני והסתכל אלי במבט מעורר רחמים. לקחתי והחבאתי אותו בתוך קופסת נעלים אותה שמתי בארון הצעצועים שלי. הבאתי לאוגר קליפות מלפפון וצלוחית מים והוא אמר תודה. למחרת ריפדתי את הקופסה בגזירי נייר ופיזרתי לו אגוזים. בלילה הסכמתי לאוגר לישון איתי במיטה אבל השבעתי אותו שלא יעיז להוציא את הראש מבעד לשמיכה.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiKdpXc49LQaRTPXS9AyDF5KuF97HfTfwVLcKN1F2VGP5TnuxTPn8P0_pfLMK8Q88wNRkn7rOvgvrQ7YDowycOiyUeaB41lBOkoWgu3eiOfSp9bb3UKkCVTnvb1PgmSzPM7s4psbGmSb8DO/s1600/common+hamster2_Rony+Epstein.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiKdpXc49LQaRTPXS9AyDF5KuF97HfTfwVLcKN1F2VGP5TnuxTPn8P0_pfLMK8Q88wNRkn7rOvgvrQ7YDowycOiyUeaB41lBOkoWgu3eiOfSp9bb3UKkCVTnvb1PgmSzPM7s4psbGmSb8DO/s1600/common+hamster2_Rony+Epstein.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/n4pOVYci3SA" width="200"></iframe><br />
<br />
<a name='more'></a><br />
כעבור שבוע האוגר השמין והתאושש וביקש בת זוג. חיפשתי אוגרת בגינה ולא מצאתי. למחרת רכבתי על אופני עד לאוניברסיטה וביקשתי מהלבורנטית אוגרת בריאה, כזאת שלא הדביקו אותה במחלה. הלבורנטית צחקה והביאה לי שתיים אחת חומה והשנייה זהובה. שאלתי את האוגר אם הוא יהודי והוא ענה שהוא מוסלמי. אם ככה אמרתי לו, יש לי הפתעה עבורך והכנסתי את שתי האוגרות לקופסה. האוגר לא ידע את נפשו מרוב שמחה ורחרח אותן מקדימה ומאחורה. בלילה האוגר קרץ לי וביקש להישאר עם האוגרות בקופסה - אני חושב שהבנתי למה. עברו שלושה שבועות והקופסה התמלאה באוגרים קטנים ונמרצים שרצו בקופסה לכל הכיוונים. התרגשתי מאוד והחלטתי לקרוא לאוגר שלי אבו-אבא.<br />
<br />
אמא קנתה זוג מגפים חדשים שהגיעו עם קופסה גדולה אותה החרמתי ולקחתי לחדרי. הצמדתי וחיברתי את שתי הקופסאות ועודדתי את האוגרים לעבור לקופסה החדשה. כאשר גילי וזהר קיבלו נעלי ספורט חדשות, שהגיעו בקופסה שחורה, האוגרים שלי זכו לתוספת נדל"ן כבירה, וכאשר אני קיבלתי סנדלים חדשים הפכתי את הקופסה לחדר משחקים.<br />
<br />
בקיץ נסעתי לבקר את סבתה. ביקשתי מגילי להשגיח על האוגרים ולא לספר להורים. היא טיפלה בהם במסירות וסבלנות אך באחד הימים שכחה לסגור להם את המכסים. האוגרים יצאו בהמוניהם מהקופסאות והתפזרו ברחבי הארון, נהנים מהמרחבים ומשפע הצעצועים. גילי נבהלה נורא והפסיקה את חובתה, יצאה מהחדר ואליו לא שבה.<br />
<br />
אמא נכנסה לחדר, נושאת ערמת בגדים אותם קיפלה בדייקנות. תוך שהיא עושה זאת היא שומעת רעשים מוזרים הבוקעים מארון הצעצועים. אבא מוזעק מיד מהעבודה והוא מודע שיתכן ויגלה בארון שלי עוד הפתעה. לאט ובזהירות הוא פותח את הדלת ומופתע, עשרות זוגות עיניים מביטים בו ובאמא המציצה מעבר לכתף שלו בתגלית המדהימה. ואז לפני שאבא ואמא מתאוששים, אבו-אבא נותן לכל האוגרים סימן והם קופצים מהארון ונמלטים לכל הכיוונים וברחבי הבית הם משוטטים.<br />
<br />
הבית במצור, אין איש נכנס ואין איש יוצא ואני מוזעק מייד בחזרה לאסוף את משפחת האוגרים שאת הבית הפכה למגרש משחקים. אוגר אחר אוגר הם נלכדים ונתפסים ולקופסאות מוחזרים ובסיום המלאכה אני חוטף נזיפה. נאלצתי להיפרד מכולם ורק את אבו-אבא החבאתי בכיס והוא התפלל שהכול יתחיל מחדש. אני חושב שנפרדתי מכול האוגרים אך עד היום יש הטוענים שחלקם עדיין חיים ומשוטטים בבית ובחדרים.<br />
<br /></div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comבר כוכבא 2-20, באר שבע, ישראל31.243562979703668 34.78153467178344731.242714479703668 34.780300671783451 31.244411479703668 34.782768671783444tag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-12803975234314565302012-01-06T18:28:00.000+02:002012-01-21T13:16:18.202+02:00עץ אחד<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
תינוק נולד והשמחה רבה. דוד רחוק מאנגליה שלח עשר לירות במתנה.<br />
במכתב בקשה, הכסף נועד לתרומה, לנטיעת עץ אחד בארצכם הקטנה.<br />
מצטרפים לנוטעים ובראש הקבוצה צועדים, בין שבילים מפותלים לראש ההר מגיעים.<br />
חופרים בידיים, יוצרים גומחה עמוקה ולתוכה את שתיל האורן מניחים ומכסים.<br />
לפתע ארובות השמים נפתחות וגשם עז ניתך. הנוטעים עוזבים, להסעה לעיירה הם ממהרים.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiR-fNk5kr1pFz1hOymNA3WI3E5zfWwC4QuBAqRARXfWdWxyw2bNjOXPQvuOlau3VrpfoY6aP49eNYF82oR-ynH4ehL6Sk4-1DSkwEWF3nLL0Im3Uf8Vfff1acprjtuPVahxnHDx-CH6EKw/s1600/KKL_Rony+epstein+001.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiR-fNk5kr1pFz1hOymNA3WI3E5zfWwC4QuBAqRARXfWdWxyw2bNjOXPQvuOlau3VrpfoY6aP49eNYF82oR-ynH4ehL6Sk4-1DSkwEWF3nLL0Im3Uf8Vfff1acprjtuPVahxnHDx-CH6EKw/s1600/KKL_Rony+epstein+001.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/iNnLmpckfmI" width="200"></iframe>
<br />
<br />
<a name='more'></a><br />
חלפו ימים, עברו שנים והתינוק הפך לגבר, נשא אישה והקים בית לתפארת.<br />
מחלה נוראה גדעה את האהבה והותירה את הגבר בודד בבית גדול וריק.<br />
בקופסה תמונות ישנות מנציחות זיכרונות ותעודה מצהיבה המעידה על התרומה.<br />
ביום הולדתה של אישתו המנוחה החליט הגבר לנטוע עץ לזכרה.<br />
ספר מאובק נפתח, מפה דהויה נשלפה, העץ מהעבר אותר על ראש ההר.<br />
<br />
בלב נרגש ובידו שתיל חדש, לראש ההר מגיע שהשחר מפציע.<br />
השמש עולה ומגלה, עץ גבוה ורם עומד בודד מול כל העולם.<br />
באדמה קרה גומחה נחפרה, עץ קטלב ננטע בסמוך, לזכרה.<br />
יושב בצל העץ ומוחה דמעה, בחיק הטבע קורא קדיש לכבודה.<br />
<br />
זמן רב חלף והוא כבר סבא רבא, מוקף נינים רבים ושובבים.<br />
ובהגיע יומו ושעתו הלך הוא לעולמו. סופדים, נפרדים ואת זכרו נושאים.<br />
קופסת התמונות הישנה שוב נפתחת, מזכירה את העבר, את נוף מכורתם וילדותם.<br />
חלפה שנה והמשפחה צועדת, בשבילים מפותלים בהרים למצוא את שני העצים.<br />
<br />
בחור חביב מצביע ומכריז, ראיתי את העץ של סבא, ישר מולנו לכיוון תל אביב.<br />
מתרגשים, מחישים צעדים ומתקדמים. עוד קילומטר ואנחנו מגיעים.<br />
פלא טבע וכולם מופתעים מה קרה לשני העצים. נס גדול אירע, כיצד זה לא נדע.<br />
גזע חובק גזע, ענף בתוך ענף מחובר, שורשים אוחזים והעלים כשני אחים.<br />
ראו אמר הבן, הטבע איחד את העצים ואת האוהבים, הם לא יפרדו לעולמים.<br />
<br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgLoFDWy4lYc9Lse5Mrqz9WZLVifgpS_V0gs_3i6DVH-CuYI0fHqSfvzEA9am6TAb77GeR9ODfWjXO6fCkjlK-KPUeggp7rdY3M6r48SjhjFdsRUk3KAmp8U3ztyIbyCuNTMfMfVdD3aNiN/s1600/%25D7%2590%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%259F_%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25A1%25D7%25A3+%25D7%2590%25D7%259C%25D7%259B%25D7%25A1%25D7%25A0%25D7%2593%25D7%25A8+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="265" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgLoFDWy4lYc9Lse5Mrqz9WZLVifgpS_V0gs_3i6DVH-CuYI0fHqSfvzEA9am6TAb77GeR9ODfWjXO6fCkjlK-KPUeggp7rdY3M6r48SjhjFdsRUk3KAmp8U3ztyIbyCuNTMfMfVdD3aNiN/s400/%25D7%2590%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%259F_%25D7%2599%25D7%2595%25D7%25A1%25D7%25A3+%25D7%2590%25D7%259C%25D7%259B%25D7%25A1%25D7%25A0%25D7%2593%25D7%25A8+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F.jpg" width="400" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עץ קטלב "מחבק" עץ אורן, אורן פלס, הרי ירושלים</td></tr>
</tbody></table>
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhICcKMOEp9aech8TO8NH7g7WqtpWqRGEotDTzJCE-Je626SGHnVN9DqxJ0Esj6LJuT2o1E2kgLFolL2HRp6-WAmLWTj_sqPO55D9Y7WVytqsdfXb3CS8eFdLOOp6kt0RfwUbjo4MPJY24-/s1600/%25D7%25A7%25D7%25A7%25D7%259C+%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F_001.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; margin-bottom: 1em; margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhICcKMOEp9aech8TO8NH7g7WqtpWqRGEotDTzJCE-Je626SGHnVN9DqxJ0Esj6LJuT2o1E2kgLFolL2HRp6-WAmLWTj_sqPO55D9Y7WVytqsdfXb3CS8eFdLOOp6kt0RfwUbjo4MPJY24-/s640/%25D7%25A7%25D7%25A7%25D7%259C+%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F_001.jpg" width="418" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תרומת העצים נועדה למטע יערות ארץ ישראל. נדבת העץ היא תשורה יפה<br />
ואות כבוד לשנים רבות. הדוד מאנגליה תורם עץ על שם יוסף אלכסנדר אפשטין<br />
נולד ב-19 לצרץ 1928, כז' אדר תרפ'ח, ירושלים. הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל.</td></tr>
</tbody></table>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-78610894295031839662011-12-15T21:55:00.001+02:002012-01-21T21:35:21.892+02:00אלי בת שנה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="border-bottom: medium none; border-left: medium none; border-right: medium none; border-top: medium none;">
אופס היא זזה, ועוד פעם, מרגישים אותה בקצות האצבעות על הבטן החלקה. מרגישים את פרי האהבה שלנו לא נחה לרגע שוחה באטיות במים החמימים המקיפים אותה. בחרנו לה שם, מצאנו כינוי מצחיק וחישבנו את תאריך הלידה. אתמול ראינו אותה בתוך מסך הפלזמה הגדול, מוצצת אצבע, רגליה משולבות והיא פעילה ומלאת חיים.<br />
<br />
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZs6RZK38Er46Kwu2laAGjgAFmK03XNOnYbFNkHyihO-j70KYXMVQzCSpUXktODg6Ki-4m0E8uA7CVQVvF-A3CdBJOIo6NhsBPbPudvtqy7VfuCO4Phhk3ZnkXmdbE3VSBkkBLge4s_NNN/s1600/%25D7%2590%25D7%259C%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2598%25D7%25A8%25D7%25A1%25D7%2590%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2593.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; cssfloat: right; cssfloat: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" oda="true" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZs6RZK38Er46Kwu2laAGjgAFmK03XNOnYbFNkHyihO-j70KYXMVQzCSpUXktODg6Ki-4m0E8uA7CVQVvF-A3CdBJOIo6NhsBPbPudvtqy7VfuCO4Phhk3ZnkXmdbE3VSBkkBLge4s_NNN/s1600/%25D7%2590%25D7%259C%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2598%25D7%25A8%25D7%25A1%25D7%2590%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2593.jpg" /></a><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/9li9wdygz10" width="200"></iframe></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div style="border-bottom: medium none; border-left: medium none; border-right: medium none; border-top: medium none;">
</div>
<a name='more'></a><div style="border-bottom: medium none; border-left: medium none; border-right: medium none; border-top: medium none;">
היום נפל הפור, בשנה החדשה היא לא תהיה איתנו. מחט גדולה ננעצת בלב הקטן שלא הספיק לפעום מספיק ונדם לעד. לידה חסרת תכלית וצירים כואבים הפולטים עובר מת. שלווה הסטואית על פניה הקטנים והשיער הבלונדיני מסגיר שהיא ביתי. האחות והרופאה ניסו לקחת אותה מאיתנו וסרבנו. התאבלנו בשקט, בדממה מנסים לעכל את האבדן הקטן, אופטימיות זהירה שהתחלפה לפסימיות עגומה, מה נגיד לילדים ?</div>
<br />
אמא באה לבקר מביאה סיר קטן עטוף במגבת ובו מעט ניחומים. אוספים את עצמנו ועוזבים את בית החולים, לבד, עם צרור ניירות וטפסים להחזר מקופת החולים. טיול לשפת הים, מדברים, מתחבקים, מנסים לשכוח ולהתחיל מחדש אבל הזיכרון אינו מרפה צורב את המחשבה. יושבים על ספסל מול השקיעה ומעלים זיכרונות להרפא, על איך שהיא נראתה וכמה דמתה לאחיה. גשם יורד ומכה בחלון שמעלינו, אנחנו מתחת לשמיכה מחליטים לשים הכל מאחור ולעשות אהבה. לחשתי לה נתגבר אני אפצה אותך, תראי החיים חזקים מאיתנו ציטטתי לה זקן חכם. הזמן עושה את שלו וההורמונים גם. מתאפקת לא לכעוס ואני שלא להכעיס. יוצאים, מבלים ורואים המון סרטים. בין לבין ארוחה טובה וכוס של יין. שותים לכבודה, לזכרה לחיי התקווה.<br />
<br />
אפליקציה חדשה ברשת, עץ משפחה. ליד כל שם תמונה, מתחת לכל אב בן וגם בת. הוספתי גם אותה ולצידה תמונת האולטרה סאונד האחרונה. חלפה שנה ומגיעה מהאפליקציה ברכה... לאלי מזל טוב את בת שנה.</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-66009135261161697052011-12-10T14:03:00.000+02:002012-01-21T21:35:57.304+02:00ממעמקי האדמה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">לפני המלחמה באו כמה בחורים לגינה שלנו, הורידו חולצות והתחילו לחפור שוחה. אמא שלחה אותי להביא להם מים קרים ופלחי אבטיח. כעבור כמה שעות הבחורים סיימו לחפור, כיסו את השוחה בגגון עץ ועליו שפכו אדמה מהערמה הגדולה שנוצרה. הם הסבירו משהו לאמא ומיהרו והלכו לחפור שוחה במקום אחר. למחרת אני וגילי הפכנו את השוחה לבית קטן, על הגג שמנו עציצים וענפים שהטייסים המצרים לא יראו אותנו מלמעלה. בלילה באו ולקחו את אבא למלחמה. אחזתי לו את הרגל ולא נתתי לו ללכת. אבא הרים וחיבק אותי ואחר כך נתן לי הוראה לשמור ולעזור לאמא. הוא נישק אותנו ויצא בחפזה לרכב שחיכה לו ברחוב. נשארנו שלושתנו לבד.<br />
<br />
</span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhufsStCar3mBc-ELfMHSQDzOY50sv5X6lfKmLjas9EadlG_j1EkvVSZdtqnQF1hEaR5UWhhTiu0vZ6VSFaobUDyhrJMnLKUyqAhwkVh0hgWK5HCWTiGL5gHQW9JBckiJg41DnHkbwp0l91/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%259E%25D7%25A2%25D7%259E%25D7%25A7%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%2590%25D7%2593%25D7%259E%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhufsStCar3mBc-ELfMHSQDzOY50sv5X6lfKmLjas9EadlG_j1EkvVSZdtqnQF1hEaR5UWhhTiu0vZ6VSFaobUDyhrJMnLKUyqAhwkVh0hgWK5HCWTiGL5gHQW9JBckiJg41DnHkbwp0l91/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%259E%25D7%25A2%25D7%259E%25D7%25A7%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%2590%25D7%2593%25D7%259E%25D7%2594.jpg" /></a></span></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/vrRUTqSpVaw" width="200"></iframe><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">
<br />
</span><br />
<a name='more'></a><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
</div>
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">בחדשות שמענו שחיל האוויר הפציץ שדות תעופה במצרים ומבחוץ שמענו את המטוסים שלנו חוזרים ונוחתים בבסיס. לפנות ערב נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים. אמא תפסה אותנו וביחד רצנו להסתתר בשוחה. נכנסנו פנימה, ישבנו צמודים ומרוב פחד התחלנו לכרסם קרקרים. אמא וגילי נרדמו ואני התגנבתי לפתח השוחה והעזתי להציץ החוצה. הירח היה בדיוק מעל והאיר את הגינה באור לבן. לא ראיתי חיילים מצרים והגינה הייתה ריקה. הפחד נעלם ואני רצתי במהירות הביתה והבאתי לשוחה את אוסף המכוניות שלי. לפנות בוקר נשמע אזעקת הרגעה. הערתי את אמא ועזרתי לה להעביר את גילי למיטה. לפני שהיא הלכה לישון היא בדקה בכל הבית שלא נפלה פצצה.</span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"></span></span></div>
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">המלחמה הסתיימה ואבא חזר אלינו עייף ומלוכלך. את העוזי הוא שם בארון ואת הנעלים הצבאיות אמא הוציאה למרפסת. בבוקר שמעתי את אבא עובד בגינה. יצאתי אליו וראיתי שהוא פירק את הגג מעל השוחה ושפך פנימה אדמה. עזרתי לאבא לכסות את השוחה ותוך שעה היא נעלמה. אבא הידק את האדמה, שתל דשא חדש והשקה אותו במים. בדיוק שסיים נזכרתי ששכחתי בתוך השוחה את כל אוסף המכוניות שלי. לא סיפרתי לאבא והחלטתי שישארו שם, שזאת התרומה שלי למלחמה.</span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"></span></span></div>
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">חלפו מספר שנים והדשא צמח וכיסה את רוב הגינה. גזמתי את הדשא עם מכסחה חשמלית ופתאום להב המכסחה פגעה בעצם קשיח. הרמתי את המכסחה ולתדהמתי ראיתי מכונית רנו אדומה מהאוסף הישן שלי תקועה באמצע הלהב. שלפתי את המכונית מהלהב והמשכתי לעבוד. לאחר כמה שניות שוב פגעה הלהב בעצם קשיח ושוב הייתה זאת מכונית ישנה מסוג מרצדס כחולה. כאשר פגעה הלהב בפעם השלישית בקאדילק לבנה, הלהב נשברה לשניים ומכסחת הדשא שבקה חיים. הסתכלתי מקרוב על הדשא במקום בו נחפרה פעם השוחה ולא האמנתי למראה עיני, האדמה היתה זרועה בכל אוסף המכוניות שלי שחזרו אלי ממעמקי האדמה.</span></span></div>
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">
</span></div>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-19852143926727037282011-12-09T08:39:00.001+02:002012-01-21T21:37:31.332+02:00החייל שלי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
הכנתי חבילת שי לחייל, כך ביקשו מאיתנו בבית הספר. לתוך קופסת נעלים הכנסתי את כל מה שמצאתי במטבח ואפילו ויתרתי על השוקולד שסבתה שלחה. מהאמבטיה לקחתי סכין ומשחת גילוח של אבא, דאודורנט של אמא ואת השמפו של גילי וגם אותם הכנסתי לקופסה. בסוף התישבתי וכתבתי מכתב ברכה לחייל וציירתי במקום שנותר את דגל המדינה. את הקופסה עטפתי בנייר עטיפה וקשרתי סביבה חבל שמשון דק וחזק. את החבילה שלי ושל כל התלמידים בבית הספר באו לקחת במשאית גדולה מתנדבים מהוועד למען החייל. הם סיפרו שמפה הם נוסעים ישר לחזית לתת את כל החבילות לחיילים ששומרים עלינו. בלילה חלמתי על החייל שלי שנמצא לבד בשמירה ולידו תורן גבוה ועליו מונף הדגל שציירתי.<br />
<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixec8q7IrwbNRNaYhJ6n_3oU0hlqUO3CLzCTg5-DSnnnR7NEwmx4Yr3dzNS96aACMJIr812zu9qAgvXP-XIpP5_5KDji0KHFCSsQ-Z3aF-dJrULZ08hklrYMSdqM5l7rP44BL5AdEUjB2Z/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%2594%25D7%2597%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259C+%25D7%25A9%25D7%259C%25D7%2599.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixec8q7IrwbNRNaYhJ6n_3oU0hlqUO3CLzCTg5-DSnnnR7NEwmx4Yr3dzNS96aACMJIr812zu9qAgvXP-XIpP5_5KDji0KHFCSsQ-Z3aF-dJrULZ08hklrYMSdqM5l7rP44BL5AdEUjB2Z/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%2594%25D7%2597%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259C+%25D7%25A9%25D7%259C%25D7%2599.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/W9GOkWO2Fp0" width="200"></iframe><br />
<br />
<a name='more'></a>כעבור חודש אבא נתן לי מכתב שהגיע עבורי בדואר. זה מהחייל שלך הוא אמר בגאווה וטפח לי על השכם. פתחתי בהתרגשות את המעטפה והוצאתי מתוכה מכתב ארוך שנכתב באנגלית. אמא התנדבה לתרגם את המכתב ובמשך שעה ארוכה ישבנו ביחד והיא הקריאה את התוכן באנגלית ומייד תרגמה לעברית. החייל שלי כתב שהוא סטודנט מניו יורק שבא לישראל להתנדב לצבא. שמו הוא מרק ויש לו אח בגילי בשם דויד וכלב שקוראים לו ג'ורג'. מרק סיפר שלאחר המלחמה הוא הרגיש מחויבות לבוא לישראל וביחד עם חברים נוספים הם התנדבו לצנחנים, נמצאים בגולן ושומרים על הגבול. מרק כתב שמאוד שמח לקבל את חבילה ששלחתי לו, אכל מייד את כל הממתקים ואפילו משתמש בדאודורנט של אמא. אבל בעיקר התרגש מהמכתב שאותו הוא שומר ומדי פעם קורא בו ומצדיע לדגל.<br />
<br />
אמא סיימה להקריא ולתרגם את המכתב ושנינו המשכנו לשבת ביחד והסתכלנו על כתב היד המיוחד של מרק. הראתי את המכתב למורה לאנגלית שאמרה שמרק הוא אדם רגיש וחכם וכדאי לי לכתוב לו בחזרה. במשך מספר ימים חשבתי מה אכתוב למרק ומה אספר לו עלי ועל משפחתי. בלילה שוב חלמתי חלום ובו ראיתי את מרק נוסע בג'יפ ונלחם על הגנת המולדת. בבוקר כבר ידעתי מה אכתוב ואשלח אליו. מבלי לספר לאף אחד לקחתי מארון המצעים ציפית לבנה וישנה וגזרתי ממנה חתיכת בד גדולה שעליה ציירתי בטוש גדול וכחול את דגל המדינה. קיפלתי את הדגל שהכנתי לריבוע קטן וכתבתי למרק שיתלה את הדגל על הג'יפ. חיכיתי זמן רב אבל לא הגיע מכתב תשובה ממרק. בחדשות שמענו על תקריות גבול והבנתי שהחייל שלי עסוק ואין לו זמן לכתוב אלי.<br />
<br />
כעבור מספר שנים קיבלתי מכתב שנשלח בדואר אוויר מארצות הברית. פתחתי בסקרנות את המעטפה והתחלתי לקרוא. כשהגעתי לאמצע המכתב הפסקתי והתחלתי לבכות. אמא של מרק כתבה שהחייל שלי נהרג. בין החפצים המועטים שהשאיר מצאה את המכתב ואת הדגל שהכנתי שהיו טמונים בכיס חולצתו הצבאית שלבש כאשר עלה על מוקש.<br />
<br />
<span style="font-size: x-small;">מוקדש לזכרו של שי צפוני, חבר כאח שנהרג בעת מילוי תפקידו כקברניט מסוק יסעור.</span></div>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-52815751286713761502011-12-03T08:21:00.000+02:002012-01-21T21:36:16.517+02:00שבת בבוקר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">התריס פתוח למחצה. אור ראשון של שבת בבוקר מתגנב לחדר ויוצר על התקרה קווים ארוכים הגורמים לחדר להראות גדול מכפי שהוא באמת. אני עומד בפתח החדר ומסתכל על הראש הזהוב המבצבץ מהשמיכה ומונח על הכר בשלווה. הנשימות העמוקות מספרות לי שהילד שלי ישן. רק לפני רגע הוא קרא לי 'אבא! בוא בבקשה' ושב ונרדם.</span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"> </span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">הייתי באמצע חלום טוב שלפתע נקטע כאשר שמעתי שקוראים לי מהחדר הסמוך. התעוררתי מייד, ספרתי עד עשר, קפצתי מהמיטה והלכתי סהרורי לחדר שבו זקוקים לי.</span></div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiTMp_pA1QhNM40vLpoGXu-22_-sh2dUBnglRoJgpcwaxFZbymbLxAg4TfM6esHovIwvzN-BA-0d0II5zSbeBOLS1YwCmsRQmOSiZlf2S1Vt-1Hlx1oHkMDil7y5KWlBaf7Ti17ZBqVOJJw/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%25A9%25D7%2591%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%2591%25D7%2595%25D7%25A7%25D7%25A8.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiTMp_pA1QhNM40vLpoGXu-22_-sh2dUBnglRoJgpcwaxFZbymbLxAg4TfM6esHovIwvzN-BA-0d0II5zSbeBOLS1YwCmsRQmOSiZlf2S1Vt-1Hlx1oHkMDil7y5KWlBaf7Ti17ZBqVOJJw/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%25A9%25D7%2591%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%2591%25D7%2595%25D7%25A7%25D7%25A8.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/SLzJxcMtvKM" width="200"></iframe></div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<a name='more'></a></div>
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">פעם... הראש הזהוב שלי היה מונח בשלווה על אותו הכר. הייתי מציץ מבעד לשמיכה ורואה את אמא עומדת בפתח הדלת ומסתכלת עלי באהבה. חושבת שנרדמתי ושעוד מעט היא תוכל לחזור לישון בעצמה. ברגע שהסתובבה קראתי לה לחזור. קור חדר פנימה בשעה שאמא נכנסת למיטה </span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">שלי, </span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">נצמדת ומחבקת אותי. ראשי צמוד לצווארה והיא מריחה אותי וחושבת בליבה שזה הריח הכי מתוק בעולם. ידי הקטנה מלטפת את ביטנה החמה כאילו מחפשת את העבר הקיומי שלי. אנחנו נרדמים ביחד ומתעוררים רק שאבא חוזר מבית הכנסת ואוכל לבדו בסלון את החמין שהתבשל כל הלילה על פלטת השבת הישנה. הריח המיוחד של שבת שהגיע עד לחדר שלי מעיר אותנו. אמא קמה ראשונה כנראה שהייתה מאוד רעבה. היא פוסעת בשקט לכיוון הסלון ואני שומע אותה מנשקת את אבא ומברכת אותו בברכת 'שבת שלום'. מכסה הסיר מורם וגל נוסף של ריחות מתפזר בבית. אבא ואמא אוכלים בשקט, כל אחד מסתכל לתוך הצלחת שלו ומתענג על הטעם המיוחד של החמין. כאשר אני שומע את המזלגות מונחות על הצלחות הריקות אני קם מהמיטה והולך במהירות לסלון לקבל את החלק שלי בעונג השבת.</span><span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;"></span></div>
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: Arial, sans-serif;">ידיים קטנות מונפות לעברי ומחבקות אותי. הילד שלי שב והתעורר. אני מתיישב לידו ונותן לו נשיקה ארוכה במצח המבשרת בוקר טוב לשנינו. ידי מלטפת את השיער הרך הפזור על הכר ואני מתבונן ביצור הקטן בהערצה. כאשר השמש מציצה מבעד לחלון והנשימות העמוקות מסגירות שבני שב ונרדם אני קם ופוסע למטבח. חשוך וקר במטבח אבל אני מעדיף את החשכה. אני מתיישב על הכסא ומתבונן בכיריים הלבנים שעליהם סיר גדול שנותר מיותם מהארוחה של אתמול. הזיכרונות שבים ומציפים אותי ואני רואה בדמיוני את אבא פותח את סיר החמין ומוזג לצלחת שלי עוד מנה גדולה. נישבה בזיכרונות הישנים והקסומים עד כדי כך שאני מצליח לחוש את הריח המיוחד של החמין שעטף את הבית בשבת בבוקר והתחושה המיוחדת מעבירה בי צמרמורת קלה. אני ממשיך לדמיין והינה אני יושב ליד השולחן ואוכל בלהיטות את השעועית החמה ואת תפוח האדמה הגדול שמתפורר מייד שהמזלג ננעץ בו. הצלחת מתרוקנת מהר ומנה נוספת נעלמת בבטן הקטנה שלי. אני מתעורר מהחלומות ומתבונן בערגה בסיר הגדול שמולי... חבל שהוא ריק.</span></div>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-66375251563752803522011-12-02T17:30:00.000+02:002012-01-21T21:37:02.705+02:00המכתב של רותי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
הפלגתי מערבה, רחוק מכולם ללב הים. כעבור שעה הסתכלתי סביבי ולא ראיתי את הסירות שהותרתי מאחור. רוח ערה נשבה והסירה שלי נטתה על צידה, חוצה במהירות את הגלים הקטנים ומשאירה שובל לבן בירכתיים. להקה של קורמורנים חצתה את הרקיע ונעלמה, דימיתי אותם עפים ונודדים הרחק לאפריקה. דגים מעופפים הגיחו לפתע בדאיה מעל המים נמלטים ממדחף הסירה.<br />
<br />
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgq-Ky5-lPhyphenhyphenkXsfYDShZ1XDoVZhUwkh9zta8O2jIqJnQXkcIdqMkC9P9oovA8gq7xyu4b4MqM54ItJxxqw89fNmcgnYQy64frdLc_I-nta8F43Tp0nSqyBnY4rrmg-aY8pdpdQ7uNTb2Us/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%259B%25D7%25AA%25D7%2591+%25D7%25A9%25D7%259C+%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25AA%25D7%2599.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgq-Ky5-lPhyphenhyphenkXsfYDShZ1XDoVZhUwkh9zta8O2jIqJnQXkcIdqMkC9P9oovA8gq7xyu4b4MqM54ItJxxqw89fNmcgnYQy64frdLc_I-nta8F43Tp0nSqyBnY4rrmg-aY8pdpdQ7uNTb2Us/s1600/%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A9%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259F+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%259B%25D7%25AA%25D7%2591+%25D7%25A9%25D7%259C+%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25AA%25D7%2599.jpg" /></a><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/mrb4vwkeOU0" width="200"></iframe><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<a name='more'></a><br />
באופק הופיע אניית סוחר גדולה ואני עקבתי אחר מהלך הפלגתה. נצנוץ במים הסב את תשומת ליבי. לא היה זה ריצוד של השמש על הגלים אלה חפץ מסתורי שהלך והתקרב אל הסירה. הסתקרנתי לדעת מהו אותו חפץ זר המנצנץ בחוזקה כאילו היה מגדלור גבוה. כיוונתי את חרטום הסירה לעברו והאטתי בהדרגה את המהירות עד שהיא נעצרה והחלה להתנדנד קלות על פני המים בסמוך לחפץ המסתורי. לא היססתי, התפשטתי וקפצתי למים שהיו ממש קרים. שחיתי לעבר החפץ ולאחר כמה דקות הגעתי עד אליו. היה זה בקבוק יין גדול בתוך סלסלה של קש אליה צמודים שבלולים וירוקת. חזרתי לסירה ובקבוק היין איתי. מתחתי את המפרשים וכיוונתי את הסירה מזרחה, חזרה למרינה.<br />
<br />
לאט לאט קו החוף שלפני הלך והתברר ואורות ראשונים נראו מהחוף המתקרב. השמש שקעה באלגנטיות מרשימה והשמים התמלאו אט אט בגוונים מרהיבים. הורדתי וקיפלתי את המפרשים ונכנסתי בנסיעה איטית וחרישית למרינה שהיתה ריקה וחשוכה. זוג אוהבים ישבו מחובקים על הספסל בקצה המזח והם התבוננו בי עוגן את הסירה בצמוד לרציף. קשרתי חבלים ושטפתי את הסירה ורק אז התפניתי להרים את בקבוק היין ולבחון אותו. מסביב שרר חושך ראשון של הערב ולא יכולתי לראות את פנים הבקבוק. לקחתי פנס קטן מהקבינה והארתי פנימה. ראיתי שיש דבר מה בתוך הבקבוק, האם זה מכתב...?. בהתרגשות ובזהירות שלפתי את פקק השעם מקפיד שלא ישבר וישאר תקוע בבקבוק. הפקק נשלף והבקבוק נפתח. הפכתי ונערתי אותו עד שהמכתב נשמט החוצה. ריח עז של יין אדום נדף מהבקבוק דבר שהגביר את התרגשותי. הרמתי בזהירות את המכתב וירדתי פנימה לסלון הסירה. הדלקתי את האור של שולחן הניווט והנחתי את המכתב מולי. לא מיהרתי לפתוח את קיפולי הנייר אלה המשכתי להסתכל במכתב ולבהות בו במשך דקות ארוכות, מדמיין מה נכתב במכתב, מי כתב אותו ובאיזו שפה. לאט לאט פתחתי את המכתב ומה היתה הפתעתי שראיתי אותיות בעברית, דהויות, לא ברורות אבל בעברית. פתחתי את המכתב במלואו ויישרתי אותו על השולחן. התחלתי לקרוא את המכתב ומייד פרצתי בצחוק. כל המסתורין התפוגג וכל הרומנטיקה נעלמה כבר בשורה הראשונה<strong>... " משה שלום, בדרך למרינה תעצור בסופר ותקנה לנו לחם לבן, זיתים בלי חרצנים ומלפפונים חמוצים קטנים, גבינת פרמזן ושתי חבילות של ספגטי. אל תשכח להביא גם שיני שום, בזיליקום טרי, שמן זית, גפרורים והכי חשוב בקבוק גדול של יין אדום כמו שאנחנו אוהבים, אולי קיאנטי. תחזור מוקדם שנספיק לצאת להפלגה לפני השקיעה, אוהבת ומחכה לך בסירה, רותי ".</strong></div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-62763197399713068652011-11-25T09:12:00.000+02:002012-01-21T21:39:06.953+02:00חביתה וסלט<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: inherit;">אבא נסע לחו"ל, אני חושב שליפן. אני מחליף אותו ומחלק הוראות </span>לכולם<span style="font-family: inherit;">. אמרתי לאמא שהערב אני לא רוצה חביתה וסלט, שתיקח אותנו למרכז לאכול פיצה. אמא סירבה והוציאה את הביצים והירקות מהמקרר. כעסתי והחלטתי לעזוב. לקחתי את התיק הקטן שלי ויצאתי מהבית אל הגינה החשוכה. הסתתרתי מאחורי השיח הגדול.</span><br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi676wwCFTgkbRH92FU_pFFAViHF_r_CosbInmxmVygIX3JtOH4MS1lDCzACYPrNWwl-pFtjUe5tjhJOD3VGBakAuRqQjQ8rPX8ThPTcQ1oq0yjtVQIflmGOnB_KR3JDKvnpVOSX5Y4lplQ/s1600/Rony+Epstein+Gili+and+Zohar+A.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; cssfloat: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" oda="true" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi676wwCFTgkbRH92FU_pFFAViHF_r_CosbInmxmVygIX3JtOH4MS1lDCzACYPrNWwl-pFtjUe5tjhJOD3VGBakAuRqQjQ8rPX8ThPTcQ1oq0yjtVQIflmGOnB_KR3JDKvnpVOSX5Y4lplQ/s1600/Rony+Epstein+Gili+and+Zohar+A.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/gofTg6oU83A" width="200"></iframe><br />
<br />
<a name='more'></a><span style="font-family: inherit;"><br /></span><br />
<span style="font-family: inherit;">עברו עשר דקות שהרגישו לי כמו נצח, התפללתי שאמא תתחיל לחפש אותי. הישיבה במחבוא לא הייתה תענוג גדול עבורי והריח העז של שיח הרוזמרין גרם לי להתעטש. אבא השקה את הגינה אתמול והאדמה הייתה לחה וקרירה. אני מתחיל לרעוד מקור, העייפות משתלטת עלי ואני נרדם, שוכב כגור עופרים בין ענפי השיח. התעוררתי פתאום ואני שומע את אמא קוראת לי בקולה הנעים, עומדת במרפסת ומסתכלת סביב, מנסה לגלות את הראש הבלונדיני שלי מסתתר בין השיחים. אני שוכב ללא ניעה ולא נושם, לא מזיז איבר ולא מסגיר את מקומי.</span><br />
<span style="font-family: inherit;"><br /></span><br />
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 10pt;">
<span lang="HE" style="font-family: inherit;">
</span><br />
<div class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-bottom: 10pt; margin-left: 0cm; margin-right: 0cm; margin-top: 0cm;">
<span lang="HE" style="font-family: inherit;"><span lang="HE">משהו נוגע לי ברגל, משהו חם, משהו שזז. אני קופא על מקומי ושומע את דפיקות הלב שלי מתגברות ומתחזקות. לאט לאט אני מקפל את הרגל ובידי ממשש בזהירות את היצור שעלה עלי. היד נתקלת בעצם עגול וקשיח ואני מתקשה להאמין. צב קטן החל לטפס עלי. הוא ודאי הרגיש את חום גופי וחשב לתומו שזה המקום האידיאלי לבלות את הלילה הקר של המדבר. אספתי את הצב הקטן לחיקי והחלטתי בליבי שכמוני גם הוא עזב את הבית. אחר כך הנחתי את הצב הקטן על האדמה ועודדתי אותו להמשיך בדרכו, אבל הצב סירב. בכל פעם שהאצתי בו להתרחק הוא שב על עקבותיו ומיהר לחזור אלי כאילו חלקנו גורל משותף. אם ככה אמרתי לעצמי, יש לי סיבה טובה לחזור הביתה. הצב רעב ולי יש אחריות.</span><span lang="HE"></span></span></div>
<span lang="HE" style="font-family: inherit;">
<span dir="rtl" lang="HE" style="font-size: 11pt; line-height: 115%;">חיכיתי שאמא שוב תצא למרפסת ותקרא לי ושזה קרה קמתי במהירות ממחבואי, נערתי את בגדי מרגבי האדמה שדבקו בהם, הנחתי את הצב הקטן בתיק ורצתי אל אמא, אל חיבוקה ולשאריות החביתה והסלט.</span></span></div>
</div>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-44253259351003655762011-11-25T09:09:00.000+02:002012-01-21T21:37:18.513+02:00שיעור חליל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אמצע הקיץ, שתיים בצהריים והיום לא עובר. לקחתי ארטיק לימון מהמקרר ואני מוצץ אותו עד שנישאר על המקל רק קרח דק. אמא רשמה אותי לחוג מוסיקה וקנתה לי חליל חדש ומחברת תווים אותם הכנסתי לתיק הגב ויצאתי מהבית, חציתי את הכביש ופסעתי לתוך השדה הגדול בדרך למורה איתמר. חבורה של ילדים משחקת כדורגל במגרש הסמוך ומשתמשת רק בשער אחד. ליד השער השני סופת חול קטנה מעיפה לשמיים פיסות נייר ושיחי קוצים יבשים.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgfd0gXwT62VHfRC_WV40T-p-WnYc2QajFWJPD2gfABBKrChSQNam9YGKitGBqrKtnM49Kw46br_B7HNx06XuVKzD3v5cS6qb7v70sXTU_Svy6YSVW4owu7DL0MDa2O4WypGzGOUlGC6LDM/s1600/372988aaa.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; cssfloat: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" oda="true" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgfd0gXwT62VHfRC_WV40T-p-WnYc2QajFWJPD2gfABBKrChSQNam9YGKitGBqrKtnM49Kw46br_B7HNx06XuVKzD3v5cS6qb7v70sXTU_Svy6YSVW4owu7DL0MDa2O4WypGzGOUlGC6LDM/s1600/372988aaa.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/N7V_Owk4wfk" width="200"></iframe>
<br />
<br />
<a name='more'></a><br />
בדואי עם כלב וכבשים עוברים לידי ואני מלטף טלה שחור בשעה שאימו הכבשה נעצרת ומלחחת עלים של שיח ירוק. הבדואי מתיישב על סלע גדול ונח. הכלב עומד לידו, בוהה בשמש ושומר על הכבשים הרועות בנחת בסביבה. לשונו של הכלב משתרבבת החוצה והוא מתנשם בכבדות, אני יכול לשמוע את נשימותיו מרחוק. לטלה נמאס מהליטופים שלי והוא קופץ מקפץ ואץ אל אימו, דוחף את ראשו בין רגליה הקטנות ויונק מהעטין הגדול חלב חם. אני חולף על פניו של הבדואי ומברך אותו לשלום, הוא משיב לי שלום בערבית ומלטף את ראשו של הכלב.<br />
<br />
אני ממשיך בדרכי בשדה הגדול ורואה כיצד וסופת החול מתפוגגת ונעלמת. לפתע אני שומע מאחורי צלילים נעימים ונוגים של חליל רועים - שלא שמעתי כמותם מעולם. אני נעמד, מאזין לצלילים הערבים שמהפנטים אותי וגורמים לי לחזור לאחור לכיוון הבדואי שמחלילו בוקעים ועולים הצלילים והוא ממשיך לנגן את אותה המנגינה חזור ונגן - חזור ונגן. הכבשים רועות בשלווה סביבו והכלב שוכב ונח בדיוק בנקודה שהסלע מטיל צל אל הקרקע. אני מתיישב לידם, אוזר אומץ ומוציא את החלילית החדשה מתיק הגב, מכניס אותה לפי, עוצם את עיני, שואף אויר ובדיוק רב מתחיל לנגן את הצלילים שהספקתי כבר ללמוד. פותח את עיני ורואה את הבדואי מופתע, אבל כמוני הוא לא מפסיק לנגן. כך אנו יושבים זה לצד זה ומנגנים בהרמוניה את אותה המנגינה שוב ושוב.<br />
<br />
כדור שנבעט בחוזקה מהמגרש הסמוך מתגלגל לידנו וחבורה של ילדים רצים אחריו להחזירו. הם מגיעים בסמוך אלינו, הצלילים מהפנטים גם אותם והם מתישבים לצפות ולהקשיב לדואט המוזר המתרחש באמצע המדבר. הבדואי מפסיק פתאום לחלל ובלי אזהרה מוקדמת קם ממקום מושבו והכלב קם איתו. הכבשים משירות אליו מבט כאילו יודעות שההפסקה הסתיימה וצריך להמשיך וללכת הלאה. הבדואי מנופף לי עם חלילו לשלום, אני מפסיק לנגן ונעמד ויחד איתי נעמדים הילדים האחרים ומביטים בחבורה המתרחקת. השמש קופחת אבל לי היא לא מפריעה. אני מתיישב על הסלע וממשיך לחלל ולחלל והזמן עובר וחולף מבלי להרגיש. רוח קרירה מתחילה לנשב ואני שם לב שמתחיל להחשיך. בלי רצון אני מפסיק לנגן, קם ממקום מושבי וחוזר הביתה. אמא במטבח מכינה עוגה ושואלת איפה היית...? ואני עונה לה "בשיעור חליל".</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-8509123198908038433.post-38287665469152783622011-07-16T16:31:00.000+03:002012-01-21T21:36:32.521+02:00למה להסתפק באחד שאפשר שניים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">נולדנו בחורף. אני הראשונה ואחי בדיוק דקה אחרי. אתמול בלילה שמעתי רעש מוזר מהחדר של הורי שהיו באותה העת בקונצרט. קמתי בשקט מהמיטה והלכתי לחדרם. פתחתי את הדלת בזהירות והצצתי פנימה. על המיטה ישב גמד קטן ובכה.</span><br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjBTPeCljHY9HKNNV5IKKkpbLfhT_gmWUpSjOAPuHy0wwFKi38LhnySZfc1hdTcGK4UkytH0kUOOxylCWI3z5hR4-Sq8TM9WrHiO1tDuhtB_xDKfCnwnH8P91n4N8qv07cbmlpwG0jMSdL2/s1600/Picture+077sss.jpg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjBTPeCljHY9HKNNV5IKKkpbLfhT_gmWUpSjOAPuHy0wwFKi38LhnySZfc1hdTcGK4UkytH0kUOOxylCWI3z5hR4-Sq8TM9WrHiO1tDuhtB_xDKfCnwnH8P91n4N8qv07cbmlpwG0jMSdL2/s1600/Picture+077sss.jpg" /></a></div>
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="165" src="http://www.youtube.com/embed/nMCVRzAU_0w" width="200"></iframe>
<br />
<br />
<a name='more'></a><div class="MsoNormal" dir="rtl" style="line-height: normal; margin: 0in 0in 0pt;">
<span lang="HE" style="font-family: inherit; font-size: 12pt;"></span><br />
<span style="font-family: inherit;">התקרבתי על קצות האצבעות לעברו. פתאום דרכתי בטעות על ברווז צעצוע שהשמיע קול צפצוף עז. שנינו, אני והגמד קפצנו בבהלה והסתכלנו בפליאה אחד על השני. "...מי אתה?" שאלתי אותו "...ולמה את בוכה?". הגמד הפסיק לבכות, נעמד על המיטה אך למרות זאת היה נמוך ממני. "...אני מחפש את אחותי התאומה שהלכה לאיבוד". "...את אחותך התאומה?" שאלתי בתדהמה, "...מה יש בבית שלנו עוד זוג תאומים?".</span><br />
<span lang="HE" style="font-family: inherit;"><br />"...איך קוראים לך?" שאלתי את הגמד והוא ענה "...נפג". "...איזה מן שם זה?" שאלתי והוא ענה שזאת מילה בגמדית. "...ואיך קוראים לאחותך התאומה?" המשכתי לשאול והגמד ענה "...לבוי" שזאת גם מילה בגמדית "...ואחותי גדולה ממני בדקה". "...איפה אתם גרים?" שאלתי והוא ענה "...מה זאת אומרת? ... אנחנו גרים פה!". חשבתי שהגמד ממציא ולא אומר לי את האמת. אמא סיפרה לי שגמדים יש רק באגדות ובסרטים מצוירים של וולט דיסני. רציתי שיראה לי בדיוק איפה הוא גר. "...תורידי אותי מהמיטה ואראה לך" הציע הגמד, "...אני לא בטוח שתאהבי את הבלגן".</span><br />
<span lang="HE" style="font-family: inherit;"><br />הורדתי את הגמד מהמיטה וברגע שנגעו רגליו הקטנות על הרצפה הוא רץ מהר ואני אחריו עד לחדר שלי. "...זה החדר שלי" אמר לי הגמד מתנשף מהריצה ודוחף את הדלת לרווחה. "...החדר שלך? ...זה החדר שלי!" כעסתי, הרמתי את הגמד באוויר והוצאתי אותו מהחדר. הגמד לא ויתר, נכנס בחזרה לחדר שלי - שלו, רץ לכיוון המראה הגדולה, נגע בה שלוש פעמים ונעלם בתוכה. עמדתי באמצע החדר דקה ארוכה משתוממת ואז הערתי את אחי התאום. "...גפן קום, יש לנו גמד בחדר". נעמדנו שנינו מול המראה ולא הצלחנו להיכנס לתוכה. האם חלמתי?.<br />
<br />
<span lang="HE" style="font-family: inherit;">אבא ואמא חזרו. ישבנו כולנו בסלון וסיפרתי להם את ההרפתקה שעברתי. אבא ליטף את ראשי והציע לי שוקולד מהחבילה. לקחתי קובייה ואבא אמר "...למה להסתפק באחד שאפשר שניים".</span></span> </div>
</div>רוני אפשטיןhttp://www.blogger.com/profile/06031048022846616429noreply@blogger.com