באזכרה הם עמדו בסמוך. אני איבדתי אח הוא אמר לה ואני אב היא לחשה. הקרב היה עקוב מדם ושמות הנופלים נחרטו על לוח ברזל ארוך מאוד. רב צבאי אמר קדיש ואם שכולה הקריאה שיר. בסיום הטקס כולם התפזרו ורק שניהם נשארו עומדים בקצה הרחבה, צופים לעבר העמק הארור בו התרחשה המלחמה. שרידי הטנקים המפויחים מעלים בהם זיכרונות וגם מעט דמעות. הוא שם אבן קטנה על הגלעד והיא הניחה כלנית על האנדרטה, להתראות בשנה הבאה.
בתחנה המרכזית של צפת הבחין בה שוב, ממתינה לאוטובוס לחיפה. מיהר לשבת לידה והשיחה התפתחה וקלחה. כאשר ההסעה הגיעה הצטרף אליה לנסיעה. ישבו צמודים זה לזה והנוף הגלילי נשקף עבורם מבעד לחלון הרחב. בהגיעם הציע ללוות אותה לביתה. אני גרה בכרמל, זאת נסיעה מאוד ארוכה התנצלה. הם נפרדו בפתח דירתה, לחיצת יד, נפנוף לשלום והחלפת מספרי טלפון.
כעבור שבוע נפגשו בהדר והלכו יד ביד לסרט של במאי זר. כעבור שבועיים הזמין אותה למסעדת דגים בבת גלים. בכל אותם פעמים נזהרו שלא לדבר על היקירים, על הנופלים ושוחחו על החיים ועל עיסוקיהם הנוכחיים. למדו להכיר, להתחבב ואולי הספיקו אף להתאהב. פער השנים ביניהם לא היווה להם מכשול.
היום אקח אותך למשחק כדורסל בישר לה בשיחת הטלפון היומית, אחי שיחק בקבוצה שהיה חייל. צרוף מקרים היא ענתה גם אבי היה שחקן באותה הקבוצה. בערב הם נדחקו בין האוהדים, קנו צעיפים להריע לשחקנים. קבוצתם ניצחה בסל בשנייה האחרונה את הקבוצה האלופה. צריך לחגוג את האירוע הוא הציע והם יצאו, שתו והשתכרו ובקושי הגיעו בלילה אל סף דלתה. בבוקר התעורר מופתע והבין שהוא מיטתה, הרגיש את חום גופה וראה שהיא עירומה.
עייפים ומחובקים מתחת לסדינים, צופים בשתיקה באור הנע לאורך התקרה, עד שהשמש שקעה. לעת ערב קם והתלבש, נפרד מאהובתו בנשיקה ארוכה ויצא מבעד לדלתה. מבט אחרון לאחור והדלת כבר סגורה, רק שלט קטן מסגיר שפה היא גרה. עיניו אומדות את האותיות ומחברות אותם למילים... 'תמי בראון'... האותיות הלבנות של שמה בוהקות על רקע הדלת הכהה. נשמתו נעתקה, ליבו החל לפעום בחוזקה. היתכן ששם משפחתה של הנערה זהה לשמי שלי, או ואבוי לי...? דפיקה חרישית על הדלת והיא פותחת, מחבקת את הגבר שחזר. מדוע אתה חיוור היא שואלת ומלטפת אותו בחום ובאהבה.
יושבים על הספה ולא מאמינים, עיניהם דומעות ואדומות. מה עשינו הם לוחשים, מדוע לא ביררנו את הפרטים. בארנקה תמונה דהויה של אביה שנהרג במלחמה, עוד בטרם היא נולדה - אותה התמונה שמורה גם בארנקו של הגבר שאיתה, תמונת אחיו היקר שאותו הוא לא ראה ולא הכיר מעולם.
בתחנה המרכזית של צפת הבחין בה שוב, ממתינה לאוטובוס לחיפה. מיהר לשבת לידה והשיחה התפתחה וקלחה. כאשר ההסעה הגיעה הצטרף אליה לנסיעה. ישבו צמודים זה לזה והנוף הגלילי נשקף עבורם מבעד לחלון הרחב. בהגיעם הציע ללוות אותה לביתה. אני גרה בכרמל, זאת נסיעה מאוד ארוכה התנצלה. הם נפרדו בפתח דירתה, לחיצת יד, נפנוף לשלום והחלפת מספרי טלפון.
כעבור שבוע נפגשו בהדר והלכו יד ביד לסרט של במאי זר. כעבור שבועיים הזמין אותה למסעדת דגים בבת גלים. בכל אותם פעמים נזהרו שלא לדבר על היקירים, על הנופלים ושוחחו על החיים ועל עיסוקיהם הנוכחיים. למדו להכיר, להתחבב ואולי הספיקו אף להתאהב. פער השנים ביניהם לא היווה להם מכשול.
היום אקח אותך למשחק כדורסל בישר לה בשיחת הטלפון היומית, אחי שיחק בקבוצה שהיה חייל. צרוף מקרים היא ענתה גם אבי היה שחקן באותה הקבוצה. בערב הם נדחקו בין האוהדים, קנו צעיפים להריע לשחקנים. קבוצתם ניצחה בסל בשנייה האחרונה את הקבוצה האלופה. צריך לחגוג את האירוע הוא הציע והם יצאו, שתו והשתכרו ובקושי הגיעו בלילה אל סף דלתה. בבוקר התעורר מופתע והבין שהוא מיטתה, הרגיש את חום גופה וראה שהיא עירומה.
עייפים ומחובקים מתחת לסדינים, צופים בשתיקה באור הנע לאורך התקרה, עד שהשמש שקעה. לעת ערב קם והתלבש, נפרד מאהובתו בנשיקה ארוכה ויצא מבעד לדלתה. מבט אחרון לאחור והדלת כבר סגורה, רק שלט קטן מסגיר שפה היא גרה. עיניו אומדות את האותיות ומחברות אותם למילים... 'תמי בראון'... האותיות הלבנות של שמה בוהקות על רקע הדלת הכהה. נשמתו נעתקה, ליבו החל לפעום בחוזקה. היתכן ששם משפחתה של הנערה זהה לשמי שלי, או ואבוי לי...? דפיקה חרישית על הדלת והיא פותחת, מחבקת את הגבר שחזר. מדוע אתה חיוור היא שואלת ומלטפת אותו בחום ובאהבה.
יושבים על הספה ולא מאמינים, עיניהם דומעות ואדומות. מה עשינו הם לוחשים, מדוע לא ביררנו את הפרטים. בארנקה תמונה דהויה של אביה שנהרג במלחמה, עוד בטרם היא נולדה - אותה התמונה שמורה גם בארנקו של הגבר שאיתה, תמונת אחיו היקר שאותו הוא לא ראה ולא הכיר מעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה